דוש (קריאל גרדוש) 1921-2000
מרבית שנותיו של דוש עברו בישראל, אך שורשיו נטועים עמוק בארץ הולדתו הונגריה, ובתרבות המרכז אירופאית אותה ספג בצעירותו. חוויה מעצבת ומרכזית בחייו הייתה שואת יהודי הונגריה בה איבד את כל משפחתו. יחד עם זאת, בהגיעו לישראל השאיר את עברו מאחור, נקלט בארץ והפך עד מהרה לכוח מרכזי ומעצב בתרבותה של המדינה הצעירה.
קרול גרדוש נולד בבודפשט ב-1921. אמו, מרגרית לבית שנירמאכר, נפטרה בלידתו. אביו שנדור-אלכסנדר התקשה לטפל בקרול הצעיר ועל-כן גידל אותו יחד עם אחותו ברטה ובעלה ארמין. המשפחה התגוררה ברחוב Hogyes Endre מס' 15 ברובע השמיני של העיר, אזור בו חיו יהודים מועטים. קרול גדל בבית חילוני ומתבולל אך היה מודע ליהדותו. הוא היה תלמיד מצטיין והתבלט בכישוריו המגוונים כבר בבית ספר התיכון, שם החל לעסוק בציור וכתיבה יחד עם חברו לספסל הלימודים טיבור קליין, אשר לימים שינה את שמו לקייאן והיה בעצמו לקריקטוריסט הונגרי ידוע.
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, עמד קרול גרדוש לפני סיום לימודיו התיכוניים. בשנת 1942 גויס לעבודות כפייה תחת השלטון ההונגרי הפרו-נאצי של אדמיראל הורטי. עם פלישת הגרמנים להונגריה ב-1944 נשלח לעבודת פרך במכרה הנחושת בור (Bor) שביוגוסלביה. משפחתו גורשה מביתה לגטו ונלקחה למחנה ריכוז באוסטריה, שם נרצחה. באוקטובר 1944 סגרו הנאצים את המכרה והובילו את כל עובדיו ב"צעדת מוות" לכיוון הונגריה. קבוצת העבודה של גרדוש רוכזה בכפר צ'רבנקה סמוך לגבול ההונגרי, שם חוסלו כולם למעט תריסר ניצולים שהצליחו להימלט מגיא ההריגה, ביניהם גם קרול. עד לסיום המלחמה לחם בשורות הפרטיזנים ביוגוסלביה.
לאחר שחרור הונגריה בידי הרוסים בתחילת 1945 חזר לבודפשט, אך לא נשאר בה והמשיך לעיר סגד בדרום הונגריה, בה החל ללמוד באוניברסיטה צרפתית וספרות השוואתית ועבד כעיתונאי.
הסטודנט הצעיר הכיר את סוזאן-שושנה לבית רומן בעיר סגד ולאחר זמן קצר נישאו בבית העיריה המקומי. ב-1946 עזבו את הונגריה ועברו דרך מחנה עקורים בגרמניה לפריז, שם נרשם קרול ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון.
הזוג הצעיר היה מעורב בחוגי הסטודנטים התוססים של הבירה הצרפתית בהנהגתם של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים סארטר וקאמי. בפריז פגשו גם פעילי לח"י אשר עסקו בגיוס יהודים למאבק בשלטון המנדט הבריטי, והזוג הצטרף לפעילות המחתרתית. קרול החל בציור קריקטורות אשר נשלחו לישראל והודפסו במעש, עיתונה של המחתרת, עליהן חתם בכינוי שיר. זו הייתה למעשה תחילת דרכו כקריקטוריסט. לאחר כשנתיים בפריז נסעו השניים למרסיי ועלו על הספינה מרתון אשר עמה הגיעו לחיפה ערב הכרזת העצמאות, במרץ 1948.
גרדוש הגיע לישראל כשהוא נחוש בדעתו להפוך לכוח משמעותי בעולם התרבות והעיתונות המקומית, אך תחילת הדרך לא הייתה קלה. כיוצא מחתרת לח"י התקשה להשתלב באופן קבוע במערכות העיתונים של המפלגות השולטות. בשנים הראשונות עבד בעבודות שונות וצייר קריקטורות עבור מספר עיתונים בהם מברק, דבר השבוע ואשמורת, כשהוא מקפיד להסתיר את עברו המחתרתי. פריצת הדרך הראשונה חלה ב-1950 כאשר התגלה העולה הצעיר על ידי אורי אבנרי, העיתונאי ולוחם מלחמת העצמאות.
אבנרי הציע לו להצטרף לשבועון חדש ומהפכני לתקופתו שערך – העולם הזה. אבנרי היה גם זה שהציע לעולה החדש שם בעל ניגון עברי – קריאל, במקום קרול ההונגרי. קריאל גרדוש (דוש) היה העורך הגרפי של העולם הזה במשך שלוש שנים, ועסק בעיצוב, ציור קריקטורות ואף בכתיבה. בתקופת עבודתו שם נפצע בראשו מפצצה שהניח אחד ממתנגדי השבועון על אדן חלון משרדו.
הצלחתו של דוש בהעולם הזה משכה את תשומת ליבו של העיתונאי הבכיר בישראל של אותה התקופה, דר' עזריאל קרליבך, מייסד מעריב. זה הציע לו הצעה שלא היה יכול לסרב לה; לפרסם טור של קריקטורה יומית בדף מאמרי המערכת של העיתון. דוש קיבל את ההצעה והצטרף למעריב, אליו הגיעו באותו זמן גם בנים נוספים של העדה ההונגרית וחברים לדרך, אפרים קישון ויוסף (טומי) לפיד. לימים נודעו השלושה, שהפכו להיות מבכירי העיתונאים של מעריב כ"מאפיה ההונגרית".
החל משנת 1953 ועד מותו בשנת 2000 היה דוש הקריקטוריסט הפוליטי הבכיר של עיתון מעריב. במהלך שנים רבות פרסם מדי יום את פרשנותו העיתונאית המצוירת לאירועים בחיי המדינה, בהם כיכבה לעיתים קרובות דמותו של שרוליק (ראו שרוליק). דוש היה העיתונאי הראשון אשר פרסם קריקטורת דעה יומית בעלת השפעה ציבורית נרחבת. הקריקטורות שלו התפרסמו באופן קבוע גם בעיתונים ישראלים נוספים כגון ג'רוסאלם פוסט בשפה האנגלית ואוייקלט בהונגרית, ולא פעם בעיתונים בינלאומיים מובילים.
דוש מצא במעריב אכסניה לא רק לקריקטורות יומיות, אלא גם למגוון של צורות ביטוי אחרות כגון טורים מצוירים, מאמרים מאויירים בהם שילב טקסט וציור, טורי דעה שבועיים, סיפורים, סדרות מצוירות ועוד (ראו יצירתו של דוש). דוש אף היה חבר במערכת העיתון. מעמדו הבכיר והיצירתיות יוצאת הדופן שלו אפשרו לו לעסוק בכל צורות הביטוי האלה באופן קבוע ובמשך עשרות שנים, הישג אשר אין לו אח ורע בעיתונות הישראלית וככל הנראה אף העולמית.
למרות שהעשייה העיתונאית נטלה חלק ניכר מזמנו, מצא דוש זמן לעסוק בנושאים רבים אחרים. הוא כתב מערכונים לתיאטרון, פרסם ספרים מסוגים שונים, אייר ספרים של כותבים אחרים, בהם רבים מספריו של ידידו אפרים קישון (ראו יצירתו של דוש), עסק בהסברה ובפרסום והתנדב לעיתים קרובות לביקורים והרצאות ביחידות צה"ל השונות. דוש אף מילא תפקידים ציבוריים שונים. בשנים 1976-1977 שירת במשטרת ישראל בדרגת סגן-ניצב והיה ממקימיו וראש יחידת ההסברה הראשון של המשמר האזרחי. מ-1981 עד ל-1983 כיהן כנספח תרבות בשגרירות הישראלית באנגליה ולאחר שחזר מלונדון, במהלך שנות השמונים, היה חבר הוועד המנהל ומליאת רשות השידור.
דוש התגורר כל חייו בתל אביב. הוא אהב את העיר התוססת על חיי הלילה שלה, חוף ימה ומרכזי התרבות שבה. העיר השיבה אהבה, העניקה לו את אות יקיר תל אביב, קראה רחוב על שמו ומעניקה מידי שנתיים את פרס דוש לקריקטורה. לקריאל ושושנה גרדוש נולדו שני ילדים, דניאלה ומיכאל. מאוחר יותר נפרדו השניים ודוש חילק את חייו עם שחקנית תיאטרון הבימה, טובה פרדו.